מנהגי ישיבת “חברון – כנסת ישראל”

בסדר הקריאה בתורה בשבת חזון פרשת דברים

ובקריאת מגילת איכה ואמירת הקינות בתענית ט’ באב

אצרף בזאת את הזכור לי במנהגי הישיבה – ישיבת “חברון – כנסת ישראל” בסדר הקריאה בתורה בשבת חזון, וכן בקריאת מגילת איכה ובאמירת הקינות ביום תענית ט’ באב – כפי הזכור לי משנת תשל”ג- תשמ”א (בשנים האחרונות של הישיבה במשכנה בשכונת גאולה, ובשנים הראשונות במשכנה החדש בשכונת גבעת מרדכי), וכדלהלן:

קריאת התורה בשבת חזון פרשת דברים

הובא במשנה ברורה (סי’ רפב ס”ק כז) בענין המנהג לקרוא את הפטרת שבת חזון בניגון של הקינות. ואומנם, אצל החזו”א ובקהילות שונות לא נהגו כן (ועי’ בענין זה במשנה ברורה מהדורת “דרשו” סי’ רפב הע’ 46), אולם מנהג הישיבה היה לקרוא בשבת זו בניגון איכה, וכמקובל בהרבה מתפוצות ישראל.

והמנהג הוא לקרוא בניגון איכה את הפסוק: “איכה אשא לבדי” (פרשת דברים פרק א פסוק יב), ולהפסיק בקריאה הכהן של שבת זו בפסוק הקודם.

ובהפטרה של שבת חזון לקרוא בניגון איכה מפסוק ב המתחיל במלים: “שמעו שמים” עד סוף פסוק טו המסתיים במלים: “ידיכם דמים מלאו”. ובהמשך מפסוק כ המתחיל במלים: “ואם תמאנו” עד סוף פסוק כג המסתיים במלים: “וריב אלמנה לא יבוא אליהם”.

יצויין, כי בחודשי הקיץ בשנת תשל”ד התארח בישיבה בעל הקורא הוותיק של הישיבה מקדמת דנא, הרב רבי יעקב מאיר כהן זצ”ל, שהיה מרבני הקהילה היהודית בפלטבוש שבארה”ב – אחיו של ראש הישיבה הגאון רבי אהרון כהן זצ”ל. לבקשת ראשי הישיבה הוא כובד בקריאת התורה בפרשת דברים, וניגן בניגון של איכה במקומות המוזכרים לעיל, והעיד שכן היה מנהג הישיבה בסלבודקא, ובגלויות השונות של הישיבה בעיירה קרמנצ’וג ועוד.

מגילת איכה וקינות בתענית ט’ באב

הקריאה בליל ט’ באב לאור הנר

נפסק בשו”ע הל’ תשעה באב (סי’ תקנט סעיף ג): “ואין מדלקין נרות בלילה כי אם נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה”. ויעויין שם במשנה ברורה ס”ק טו במנהג זה [וראה עוד בלוח ההלכות והמנהגים לארץ ישראל לחודש מנחם אב הע’ 76 במנהגים השונים בענין זה].

ומנהג הישיבה היה לכבות את כל אורות החשמל, ולקרוא את מגילת איכה והקינות לאור הנר בלבד. וחזקה היתה בידי ר’ משה מש זצ”ל, המשמש בקודש של ענייני הישיבה, לחלק את הנרות לכל בני הישיבה לצורך מטרה זו. הנרות היו מוצנעים בארון נעול במחסן הקטן הסמוך לבית המדרש, המגירה העליונה של הארון שימשה לאחסון גליונות הנייר אותם חילק ר’ משה מש בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים לצורך הכריעה בתפילת “עלינו לשבח” ובעבודת כה”ג, ואילו במגירה השניה הוצנעו כאמור הנרות לחלוקה לצורך אמירת הקינות בליל תשעה באב.

מפאת גידול מספר הבחורים בשנים האחרונות של הישיבה במשכנה בשכונת גאולה, לא הספיקו הנרות לכל בני הישיבה, וכדי להאיר את בית המדרש הודלקו פנסי התאורה (הידועים בשם: לוקסים) שבבית המדרש אשר היו מחוברים לגז (פנסי תאורה אלו שימשו את התאורה בשבת בישיבה לכל אלו שלא השתמשו בחשמל. ואכמ”ל).

בתענית ט’ באב בשנת תשל”ו – לאחר העברת הישיבה למשכנה החדש שבשכונת גבעת מרדכי, הופסקה חלוקת הנרות, ובהוראתו של ראש הישיבה הגאון ר’ אברהם פרבשטיין זצ”ל כובו מרבית נורות החשמל בבית המדרש, ותאורת החשמל הצטמצמה לצורך הנדרש בלבד.

קריאת מגילת איכה בליל ט’ באב

“לקרוא בקול שקט ולבכות בקול רם” – שיח של ראש הישיבה והמשגיח זכר צדיקים לברכה

כתב הרמ”א בהל’ תשעה באב (סי’ תקנט סעיף א): “ומתפללים בנחת ודרך בכי כאבלים. וכן עושים בקריאת איכה. ובכל איכה מגביה קולו יותר”. [ויעוין שם במשנה ברורה ס”ק ב בענין זה]. דברי הרמ”א בענין זה שימשו כמקור להבנות שונות בין ראש הישיבה והמשגיח בדרך קריאת איכה בישיבה. בשנת תשל”ד, עקב הציבור הגדול שהיה בבית המדרש, היה צורך להגביה את הקול כדי שישמעו כולם היטב את קריאת המגילה. לאחר שסיימתי לקרוא את מגילת איכה מעל מדרגות הבימה של ארון הקודש (וכמנהג הישיבה מקדמת דנא) ניגש אלי ראש הישיבה הגאון ר’ אברהם פרבשטיין זצ”ל, שמקום מושבו היה בסמוך לבמה זו, ובפיו הערה לקריאת המגילה בקול רם: “לפי המנהג על פי דברי הפוסקים, יש לקרוא את איכה בקול חרישי ושקט”. בצמוד לראש הישיבה היה מקום מושבו של המשגיח הגה”צ ר’ מאיר חדש זצ”ל, ועל אתר סידר את הדברים בשפת האידיש, ובתרגום לעברית: “לקרוא את איכה יש לעשות בקול שקט, אבל לבכות בוכים בקול רם…”.

דברים אלו היו מותאמים לציבור החשוב שנכח בישיבה בעת קריאת המגילה, ומהדהדים באוזני עד עצם היום הזה.

אמירת הפסוק “השיבנו” שבסוף מגילת איכה

כתב הרמ”א בהל’ תשעה באב (סי’ תקנט סעיף א): “וכשמגיע החזן לפסוק השיבנו, אומרים אותו הקהל בקול רם, ואחר כך מסיים החזן. וחוזר הקהל ואומרים השיבנו בקול רם, וכן החזן”.

ולמעשה כידוע, הפסוק “השיבנו” נאמר שתי פעמים במגילת איכה, האחת – בתוך המגילה (פרק ה פסוק כח -ההפסוק אחד לפני סיום המגילה), ובשנית – לאחר סיום המגילה. ובמקומות שונים נהגו שהקהל אומר את הפסוק “השיבנו” בשתי הפעמים. ובמקומות אחרים נהגו שהקהל אומר “השיבנו” רק בפעם השניה [וראה בלוח ההלכות והמנהגים לארץ ישראל לחודש מנחם אב הע’ 87 במנהגים אלו]. ומנהג הישיבה הוא, שהציבור אומר את הפסוק “השיבנו” רק בפעם השניה, ובעל הקורא חוזר שנית וקורא ברגש רב פסוק זה מתוך המגילה.

ואמרו בעלי הרגש בישיבה, כי דמעות הבכי של “השיבנו” שבליל ט’ באב נספגות בתוך כותלי בית המדרש ובוקעות שנית בעת אמירת “השיבנו” ביום ראשון של סליחות…

אמירת הקינות בליל ט’ באב

אמירת הקינות בליל ט’ באב היו נאמרות אחרי הקריאה של איכה בקול בוכים וברגש משתפך רב וגדול. גולת הכותרת של קינות אלו היתה נאמרת בסיומו של הפיוט: “שומרון קול תתן”, החותם בקינה של: “החומל על דל חמול על דלותם”. קינה זו היתה נאמרת בניגון אבל רגשי, בהתאם למסורת הישיבה מימי משכנה של הישיבה בסלבודקא, והיתה מושמעת בקביעות ע”י הרב ר’ אהרון יונה פיונטק זצ”ל מבאי בית המדרש הקבועים במשך שנים רבות.

אמירת הקינות וקריאת איכה ביום ט’ באב בבוקר

כתב הרמ”א (סי’ תקנט סעיף ג): “ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות”. ויש מקומות שנהגו משום כך להתאחר במקצת בתפילת שחרית שביום ט’ באב כדי להתאחר באמירת הקינות עד לחצות היום. ויעויין במשנה ברורה (סי’ תקנט ס”ק טו). אולם מנהג הישיבה היה לשמר את זמן תפילת שחרית כבכל יום, ולהמשיך לאחריה את אמירת הקינות עד מעט קודם חצות. בתוך אמירת הקינות היה משתלב ציבור גדול נוסף שהתפלל בזמן מאוחר יותר את תפילת שחרית במקומות שונים.

הקינות היו נאמרות בקצב איטי וברגש רב ומתחלקות בין שליחי ציבור שונים כמו: הרב ר’ שמחה זיסל שפירא זצ”ל (ששימש מקדמת דנא גם כמשגיח בישיבה והתגורר בסמוך), הרב ר’ אהרון יונה פיונטק זצ”ל, הרב ר’ שמואל יעקב בורשטין זצ”ל ויבלח”א הרב ר’ ירחמיאל טוקר שליט”א (לימים שליח הציבור של הישיבה בימים הנוראים) ועוד.

שליחי הציבור המוחזקים באמירת הקינות בישיבה לא השתתפו בתפילה לאחר העברת הישיבה למשכנה החדש שבשכונת גבעת מרדכי, ומלאכת אמירת הקינות הוטלה עלי ע”י משגיח הישיבה הגה”צ ר’ הירש פאלי זצ”ל.

הקינה הנודעת של “א-לי ציון ועריה”

כידוע, פיוט זה נאמר בעמידה (בשונה משאר הקינות הנאמרות בישיבה על הקרקע) ובלחן המסורתי הנודע בכל תפוצות ישראל. פיוט זה נאמר בעוצמה רבה ע”י הציבור הגדול (עם קנייטשים חברונאים מיוחדים בלחן של פיוט זה). בזמנו היתה רווחת האמירה, כי כל הנכנס בשערי עיה”ק ירושלים בשעה זו, היה נחרד מעוצמת הרעש של תזוזת הסטנדרים לצורך העמידה, ומעוצמת אמירת פיוט זה בלחן הנודע, והיה מתעורר לאלתר בשותפות לרגש של חורבן בית המקדש.

ומנהג הישיבה (ע”פ דברי המשנה ברורה סי’ תקנט ס”ק ב), כי לאחר סיום אמירת הקינות היו קוראים שנית את מגילת איכה מתוך מגילה כשרה ללא ברכה. והמנהג הוא, להזדרז בקריאה זו ולסיימה לפני חצות היום.

הליכה לבית הקברות

כתב הרמ”א בהל’ תשעה באב סי’ תקנט סעיף י “והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת”. ויעויין שם במשנה ברורה ס”ק מא בדיעות ובמנהגים השונים בענין זה.

בט’ באב שנת תשל”ה חל יום השלושים לפטירת ראש הישיבה הגאון ר’ משה חברוני זצ”ל, שנלב”ע ביום ט’ תמוז באותה שנה. ובזמנו נאמרו דעות רבות בענין העליה לקבר ביום זה, ובמיוחד לאור מזג האויר השרבי שהיה באותו יום שהקשה על העליה לקבר. אולם, לאחר דיון בנושא, ומפאת כבודו הגדול של ראש הישיבה, הוחלט לקיים את העליה לקבר ביום התענית. והיה זה אכן מעמד של קידוש השם, שלמרות עיצומה של התענית, העפילו מאות בחורי הישיבה עם ציבור גדול של אברכים למרומי הר הזיתים בו נקבר ראש הישיבה הנערץ.

ואכן, מעמד אמירת הקינות וקריאת איכה חרות לנצח בליבותיהם של בוגרי הישיבה מתוך תקווה של יישום דברי חז”ל “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”.

כנסת ישראל

כנסת הבוגרים

Post Not Found

האתר בהרצה