והמשיכו לפעם גם בשכונת גאולה, ועד עצם היום הזה בקרית הישיבה אשר בגבעת מרדכי. מסורות שהחלו בליטא הרחוקה תחת צל הסבא מסלבודקה, קיבלו כאן נופך מיוחד: הדרת כבוד, עדינות הנפש, ותחושה עמוקה של גדלות האדם הבוקעת מכל פינה בימי חג ומועד.

בימי חג ומועד, ובמיוחד בימי השמחה היתירה: בסוכות ובשמחת תורה, נדמה כאילו המציאות עצמה מתרוממת טפח מעל הקרקע, דבקות של שמחה עוטפת את הכול, וברוממות הדעת – השירה פורצת מאליה. אז אין הרגליים רוקדות; הלב הוא שמרקיד אותן. יד נלפתת ביד, כתף בכתף, וכל ההיכל מפליג יחד באהבת תורה שאין לה גבול ומידה.

הניגונים – יש מהם אשר נשתמרו בהיכלה עוד מישיבת וולוז’ין, יש אשר התחדשו בסלבודקה, וחלקם ניגונים שחודשו באווירא דארץ ישראל בחברון ובירושלים, כולם נטמעו ברקמת הנשמה החברונית. הם אינם רק מנגינות; הם זיכרון חי, מורשת שמוסרת את עצמה מדור לדור, ולוחשת: כך לומדים, כך שמחים, כך נשארים מחוברים לעולם ששורשיו עבים ומוצקים.

בספרי תולדות הישיבה מצאנו התייחסות לעבודת השירה בישיבה:

מרבים היו לשיר שם בחברון שירים של שמחה והרבה הרבה ניגונים של געגועים של השתפכות הנפש. היו ביניהם “מנגנים” בולטים (כלשון בני הישיבה) אוהבי זמר, ששירתם ערבה וידיעתם רבה. הללו הביאו עמם “ניגונים מבית אבא” מן העיירה שממנה באו. שרים היו שירת יחיד (סולו) כשהקהל מפזם ועונה אחריהם, או שירה משותפת, כולם יחדיו. כך הרחק לתוך הלילה בשבתות, בחגים, אף בשמחות. (המשגיח עמ’ 141)

הרוממות הנשגבה שאפפה את בני הישיבה בשעת “עבודת” השירה, אף היא היתה טבועה ביסודותיה של ‘כנסת ישראל’ דסלובודקא חברון. עוד בסלובודקא דליטא היה הסבא רבי נתן צבי זצ”ל משתדל תדיר להשרות בישיבה אוירה של שמחה, של חדוה, אשר באה לידי ביטוי מיוחד בקולות ‘הזמירות’ שבקעו בשבתות מאכסניות התלמידים וממעונו של הסבא בעצמו.

כנסת ישראל

כנסת הבוגרים

האתר בהרצה