חלק א: מקור המנהג

נהגו ברוב קהילות אשכנז לקרוא בתורה בבית הכנסת בליל שמחת תורה לאחר ההקפות. ובראשונים לא הוזכר מנהג זה. ובארחות חיים (הל’ קריאת ס”ת) וכן בכלבו (ס”כ) כתבו שנהגו לקרוא הפרשה של “וזאת הברכה” כל אחד בביתו שנים מקרא ואחד תרגום, ואח”כ להתחיל מכל אחד מה’ החומשים.

אמנם בספר המנהגים מרבי יצחק אייזיק טירנא (שמ”ע) כתב שמסבבין המגדל עם ספרי התורה: “ואז גוללין ומחפשין ‘וזאת הברכה’ בספר תורה ראשונה, ובשנייה בראשית, ובשלישית למוסף ביום השמיני בפינחס”. הרי שלא היו קוראים אלא רק גוללים את הספרים לקראת הקריאה שלמחרת. ויש הגורסים בסיום דבריו: “ומנהג באלו המקומות לקרות כל הנדרים”. אך מדברי הדרכי משה (או”ח סימן תרסט, א), והלבוש (שם) המביאים את דבריו ללא תוספת זו, משמע שדברים אלה הינם מהוספה מאוחרת.

מנהג הקריאה מוזכר החל מרבותינו הרמ”א והלבוש, וז”ל הרמ”א (תרסט): “ובלילה קורין בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל מקום לפי מנהגו”, ומלשונו נראה שהיה נפוץ בזמנו. הלבוש (שם): מנגד, כתב: “ובקצת מקומות נוהגים לקרות כל הנדרים”, ומזה משתמע שרק מיעוט נהג כך בזמנו.

לאחר הרמ”א והלבוש, מובא המנהג בספרים רבים בתקופות מאוחרות יותר, כגון: מעשה רב להגר”א (אות רל), חיי אדם (קנג ס”ז), שמציין שכך נהגו במדינות אלו, בשערי אפרים (שער ח סעיף נז), בקיצור שו”ע (קלח, ז), בערוך השולחן (תרסט, ב), ובמשנה ברורה (שם ס”ק טו). וכן נהג החזו”א (מובא בסוף לוח לארץ ישראל אות ח).

מאידך גיסא ישנם אחרונים שלא הביאו את מנהג הקריאה, כגון במנהגי וורמייזא, ובנוהג כצאן יוסף (מנהגי פרנקפורט), בחיי אדם (שם) כתב שבמקצת מקומות לא קוראים כגון בקהילת פראג, ובמנהגי החתם סופר (פ”ח כג-כד). ובנמוקי או”ח (תרס”ט) כתב כי בקהילות גרמניה ואשכנז נהגו שלא לקרוא, ואילו בקהילות הוותיקות שבפולין, כמו בית הכנסת הגדול של הרמ”א בקראקא ובבית הכנסת הגדול בבריסק, נהגו לקרוא.

דרך הוצאת הספר: מה”דרכי משה” וה”לבוש” משתמע שלא החזירו את הס”ת לארון והוציאו שוב לקריאה, אלא קראו בס”ת שהיו בהקפות. וכך מפורש ב”דרך החיים” (דיני שמחת תורה, ב) ו”קיצור שו”ע” (קלח, ז) לשייר ס”ת אחד בחוץ ולקרוא ממנו.

חלק ב: מה נהגו לקרוא

פרשיות ברכה שבתורה

הרמ”א ורוב האחרונים כתבו שקוראים “הנדרים“. וכוונתם היא לפרשיות שונות של ברכה בתורה. והן כונו “נדרים” כי היו חביבות לציבור וסימן לברכה, ובשבתות שבהן קראו באותן פרשיות, קנו את העליות לפרשיות אלו בנדרים (תרומות) לצרכי ציבור. (ב”שיירי כנסת הגדולה” טור תרסט אות ה, גרס ברמ”א: “הסדרים” במקום “הנדרים”).

בשערי אפרים (שם) מזכיר שלש פרשיות שהן “נדרים”: פרשת “ויכולו” (בראשית ב, א-ג); פרשת “המלאך הגואל” (בראשית מח, יד-טז); ברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), ואת השאר הוא כולל במילים: “ופסוקים אחרים של ברכה”. ובמשנה ברורה (ס”ק טו) הוסיף פרשיות נוספות: “ויתן לך”, ו”מה טובו”.

בתקנות בית הכנסת דקהל אשכנזים באמסטרדם משנת תקע”ה נזכרים שבעה “נדרים”, ובפנקס בית הכנסת הישנה דק”ק פוזנא אנו מוצאים רשימה של שנים עשר נדרים מכל התורה. ובלוח ווילנא (ומשם הועתק ללוח הגרימ”ט לחו”ל) כתב את סדר הקריאה של פרשיות שונות מבראשית עד וזאת הברכה. וצ”ע אם כוונתם שיש לקרוא הכל, או שניתן לבחור מבניהם.

מנהג הגר”א

במעשה רב (שם) כתב במנהג הגר”א: “בליל ש”ת קורין בברכות שבתורה”. ובמעש”ר השלם הביא בשם רבי שריה דבליצקי שהכוונה היא לברכות שבפרשת כי תבוא (דברים כח). והוסיף שכן נהגו בבית הכנסת הוותיק ‘הגר”א’ בת”א שנוסד ע”י צאצאי הגר”א, שכהן קורא עד “ברוך אתה בשדה”, לוי עד “וברוך אתה בצאתך”, ושלישי “עד ויראו ממך” (אמנם ב’זה השלחן’ ח”ג עמ’ ל”א, כתב רש”ד שפרשיות ברכות היינו בפרשיות בחוקותי ובכי תבוא, וצ”ע).

אולם יש המפרשים שכוונת הגר”א לפרשיות ברכה שבכל התורה, ולאו דווקא בפרשת כי תבוא, ומשמע כדבריהם בלשון כת”י אחר של המעשה רב (כת”י תקנ”ח) שהובא בהוצאה החדשה למעשה רב, וז”ל: “בלילה היו קורין בתורה הרבה לנדרים”. הרי שכתב על כל פרשיות הנדרים ולא רק פרשיות הברכה בפ’ כי תבוא.

פרשת נדרים שבמטות

הבכורי יעקב (לבעל הערוך לנר; תרסט, יג) הביא מנהג לקרוא פרשה ראשונה שבמטות, וכתב: “ונראה שהם הבינו מה שכתב הרמ”א ‘הנדרים’, שהיא פרשת נדרים, וטעות גמור הוא”; והביאו בשער הציון (שם ס”ק י”ב). אולם בקצש”ע (קלח, ז) הביא מנהג זה להלכה. ובילקוט הגרשוני (תרס”ט, ג) תמה עליו, וכתב שחידוש על גדול כמותו שגם הוא נאחז בסבך הטעות הזו.

ובשו”ת תירוש ויצהר (סי’ קו אות סו) להג”ר צבי יחזקאל מיכלזאהן מווארשא, (וכ”כ בהסכמתו לקצש”ע עם פי’ ערוך השלחן ואבני נזר) רוצה ליישב מנהג זה, שהוא על דרך הצדיקים שמשביעים את יצרם (ספרי ואתחנן), ובנדרים (ח): ‘מנין שנשבעים לקיים את המצות’. כך בשמחת תורה שמסיימים התורה ומתחילין מחדש, מקבלים על עצמם וכאילו נודרים שמהיום והלאה יקיימו תוה”ק ומצותיה. לכן קוראים בפ’ נדרים בפ’ מטות, לרמז על חומר הנדר והשבועה, ומפרש שגם חג השבועות זמן מתן תורתינו נקרא ע”ש שבועות, שמושבעין אנו מהר סיני.

פרשת ‘וזאת הברכה’

כיום, המנהג הנפוץ ביותר, הוא לקרוא בליל שמחת תורה את פרשת “וזאת הברכה”. כמ”ש בשערי אפרים, בקצור ש”ע, והמשנה ברורה (שם) בשם דרך החיים (דיני שמחת תורה). וכן נהג החזו”א (סוף לוח לא”י).

חלק ג: טעם המנהג

טעמים שונים נאמרו למנהג קריאת התורה בליל שמחת תורה:

שמחת התורה: השערי אפרים (שער ח סעיף נז) ביאר שהקריאה היא: “לשמחת תורה מצוה”, דהיינו שהיא חלק משמחת התורה עצמה.

זכר להקהל: בזכרון ירושלים (לרבי אליקים געציל הורביץ מטורעץ; ג, ז) ביאר שהמנהג הוא זכר למצוות “הקהל”, שבה היה המלך מקריא את התורה לעם. ומכיוון שאיננו בטוחים בחישוב שנות היובל, נוהגים כך בכל שנה, כמ”ש התניא (הקדמון; סי’ פא) בעניין תקיעת שופר זכר ליובל בכל מוצאי יו”כ, משום שאין החשבון ברור מתי הוא היובל. (אמנם מצוות הקהל נהגה במוצאי יו”ט דסוכות ולא בליל שמ”ע, וצ”ע).

שלא לטלטל הספרים שלא לצורך: המקראי קודש (שער כב, סעיף ז אות יא; ובח”ב מאמר שני אות כז) ביאר שחששו שמא טלטול הספרים לצורך ריקודים, חשיבא כטלטול שאינו לצורך. לכן נהגו לקרוא בו, כדי שלא יהיה הטלטול לריק. וביאר שמטעם זה, אף אלו שלא נהגו לקרוא בלילה, כתבו שלאחר ההקפות יש לגלול את הספרים ולהכינם לקריאה שלמחר, כדי שלא יטלטלום לריקודים בלבד.

אך יש לדון על טעם זה: שהוא מיישב רק לגבי אותו ספר תורה שקוראים בו, ומה עם שאר הספרים שהוציאו? אמנם יש מהאחרונים (בכורי יעקב שם; ובאליה רבא תרס”ט סק”ח) שהביאו מהמעגלי צדק, שקורין מעט בכל ספרי התורה שהוציאו להקפות.

עוד יש להעיר דלכאו’ לטעם זה אין להוציא הס”ת להקפות שניות.

רמז לקבלת עול תורה ומצוות: לפימ”ש בשו”ת תירוש ויצהר (שהובא לעיל), יש לומר שהטעם שקוראים בפרשת נדרים שבפ’ מטות, הוא כרמז לקבלת עול תורה ומצוות בחידוש הברית עם התורה.

והנה לפי ביאור המקראי קדש, שהקריאה היא כדי שלא יטלטלו הס”ת רק לצורך ההקפות, ברור שאין להכניס את הס”ת ולהוציאו שוב לצורך הקריאה, שאם ינהגו כך הרי שהוציאו את הס”ת בתחילה שלא לצורך, וכפי שהבאנו לעיל מהאחרונים. אבל לפי הטעמים של השערי אפרים והזכרון ירושלים והתירוש ויצהר, לכאו’ אפשר להכניס הס”ת ואח”כ להוציאו.

חלק ד: ברכת התורה

אחת השאלות המרכזיות בעניין קריאת התורה בליל שמחת תורה היא סוגיית הברכה. הרמ”א, שהוא המקור הקדום לקריאה, כותב סתם: “ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה”, ואינו מזכיר מאומה מעניין ברכה על קריאה זו (אמנם יש שדייקו מדלא ציין שאין מברכין, משמע דס”ל שמברכים).

הדעות לברך

במעשה רב כתב במנהג הגר”א: “בליל שמחת תורה קורין בברכות שבתורה, וגם הוא עצמו עולה לתורה“. ומשמע מלשונו שהגר”א היה עולה ומברך. וכ”ה דעת החזו”א לברך (מובא בסוף לוח לא”י). וע”ע בנמוקי אורח חיים (סי’ תרס”ט) שכ’ שכן נהגו לקרוא בברכות, בבית כנסת הישן של הרמ”א בקראקא, ובבית הכנסת הישן בבריסק דליטא, ובכל קהילות פולין.

סיבות שונות לברכה:

ברכה על מנהג: ה”אשל אברהם” (תרס”ט ד”ה ואודות) ביאר שהמנהג לברך, מפני שלהלכה מברכים על המנהג.

חיוב על קריאה בציבור: בתשובות והנהגות (ח”א סי ש”פ; ח”ב סי’ שכ) הקשה ר”מ שטרנבוך ע”ד הגר”א, שהרי דעתו שאין לברך על מנהג, כמו דס”ל שאין לברך על הדלקת נרות בערב יו”כ משום שלא נהגו בזה בכל מקום (ביאור הגר”א או”ח תר”י סק”ד). וביאר: שנראה שדעת הגר”א, כמ”ש ב”משכנות יעקב (או”ח סי’ ס”ג) וב”תורת רפאל” (סי’ ב) מהגאון רבי רפאל שפירא מואלוז’ין, שברכות התורה ניתקנו על כל קריאה בתורה בציבור, אף כשאין חיוב לקרוא.

כבוד הציבור: בשו”ת “גינת ורדים” (לרבי אברהם הלוי; א”ח כלל א סימן מט) כתב שמברכים מפני כבוד הציבור.

ולפי שלשת טעמים אלו, יש להקשות מה שהקשה במועדים וזמנים (ח”ח עמ’ קג), מאי שנא מקריאה בציבור בליל הושענא רבא, דלכו”ע אין מברכים, למרות שיש שנהגו לקרוא, אמנם בהו”ר אינו מנהג כולם.

הקלו בשמחת תורה: בשו”ת “משנה הלכות” (ח”ה סי’ לג) ביאר שהטעם לברך, הוא שבשמחת תורה הקלו בכמה דברים בקריאת התורה. כמו שנהגו לכפול הקרואים. (ולכאורה דבריו מוטעמים יותר, אם נאמר שטעם הקריאה הוא מפני שמחת התורה כמ”ש ב’שערי אפרים’, או כמ”ש ב’תירוש ויצהר’ שקוראים בפרשת נדרים שבפ’ מטות, כרמז לקבלת עול תורה ומצוות בחידוש הברית עם התורה. אבל אם טעם הקריאה הוא זכר למצות ‘הקהל’ כמ”ש בזכרון ירושלים, או כדי שלא תהיה הוצאת הס”ת רק לריקודים, כמ”ש במקראי קדש, הרי שאין לזה דין של קריאת התורה של שמחת תורה, ואינו שייך לקולא שנהגו בה).

חלק מהוספת מנין הקרואים ביום: ויש שביארו בדומה לדברי המשנה הלכות: שהקריאה בלילה, היא חלק מהוספת מנין הקרואים ביום, עפ”י מש”כ בשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ קנ”ח) דמאחר דלא נשנית מצות קריה”ת בין אלו שזמנם רק ביום, א”כ זמנה גם בלילה עי”ש, וא”כ מאחר דיום שמחת תורה הוא יום שתקנו בו קריה”ת, והוסיפו בו קרואים, א”כ גם בלילה אפשר לקרוא ולהוסיף.

הדעות שלא לברך

הקריאה רק משום שמחה: בבכורי יעקב (לבעל הערוך לנר; תרסט, יג) לאחר שמביא מנהג הקריאה, מוסיף: “אבל פשיטא שגם במקום שנוהגין לקרות קרואים לספר תורה משום שמחה, לא יברכו תחלה וסוף על התורה”, ומשמע דס”ל שטעם הקריאה הוא משום שמחה, ולכן ס”ל שאין לברך עליו.

מברכים רק על תקנות משה ועזרא: בתשובת הרשב”א (ח”ז סי’ תק”מ; הובא בב”י סי’ מז, ו) כתב שברכות התורה תיקנו רק על קריאות שמתקנת משה ועזרא, ועל התקנות מברכים לפניהם ולאחריהם, וכדמברכים בהלל ומקרא מגילה. ולפי”ז אין מקום לברכה בליל שמחת תורה, מכיוון שזוהי קריאה שאינה על פי תקנה.

אין לקרוא משום חשש ברכה לבטלה: הקהילות יעקב (ארחות רבנו ח”ב עמ’ שיא), רי”ש אלישיב (מנכדו רא”צ ישראלזון), ורבי משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ח”א סי’ שפ; ח”ב סי’ שכ) סוברים שאין לקרוא כלל, דחיישינן לברכה לבטל. וזה לפי הדעות (הנ”ל) שקריאה בציבור מחייבת ברכה, ולכן מחד גיסא א”א לקרוא ללא ברכה, ומאידך גיסא חיישינן לברכה לבטלה, ובמיוחד שלקריאה זו אין מקור בש”ס. והוסיף ר”מ שטרנבוך שרק הנוהגים עפ”י סוד, או הנוהגים בשאר דברים כהגר”א, יקראו ויברכו. אמנם כשהתפלל הקה”י בבית הכנסת ‘לדרמן’ נשאר לקריאה, ועלה ובירך.

חלק ה: מנין העולים וסדר הקרואים

מנין העולים

המקורות הראשוניים של המנהג אינם מפרטים את מספר העולים לקריאה זו, ובתקופות מאוחרות מצינו בזה מספר מנהגים:

שלושה קרואים: ה”משנה ברורה” (שם), ה”ערוך השולחן” (תרס”ט, ב), ו”קיצור שולחן ערוך” (שם) כותבים שיש להעלות שלושה קרואים.

חמישה קרואים: ה”שערי אפרים” (שם) מציין כי מעלים חמישה קרואים, כמו ביום טוב.

שבעה קרואים: יש קהילות חסידיות שמעלות שבעה קרואים, בדומה לקריאה בשבת.

כל הכהנים והלוים, וישראל אחד: במקראי קדש (ח”ב שם) הביא מנהג שמעלים את כל הכהנים, וכהן אחד מהם מברך ומוציא את כולם, באופן דומה, כל הלווים היו עולים בברכה אחת. לעומת זאת, לקריאה השלישית עלה רק ישראל אחד, כיוון שרוב הקהל הם ישראלים.

כל הקהל: במקראי קדש הביא שבבית כנסת ישן נושן בעירו לבוב, שבו התפלל בעבר גם הט”ז, נהגו לעלות את כל הקהל לתורה, בדומה למנהג ביום שמחת תורה. וכשהגבאים ניסו לשנות את המנהג הם לא סיימו את שנתם ר”ל, ולשנה הבאה שבו והנהיגו כמנהג הקדמון, וכן נהגו כיום בכמה מקהילות החסידים.

דעת הגר”א: בנוסחא שלפנינו במעשה רב לא כתב כמה קרואים, אולם באחד מכתבי היד (תקנ”ח) כ’, וז”ל: “ביום שמחת תורה לא היו עולים לתורה רק חמש גברי, רק בלילה היו קורין בתורה הרבה לנדרים”, עכ”ל. ויתכן שהביאור בזה, דביום דהקריאה היא מתקנת חז”ל לעלות ביו”ט חמשה קרואים, ולכן אין מוסיפין עליהם, אבל בלילה שהקריאה אינה מדינא אלא ממנהגא, א”כ כ”מ לפי מנהגו, ואפשר להוסיף הרבה על הקרואים.

סדר הקרואים

שאלה נוספת שעולה היא: האם יש להקפיד על סדר העלייה כהן-לוי-ישראל בקריאת לילה זו.

מנהג הגר”א: במעשה רב כתב: “הוא עצמו עולה לתורה, ולפעמים קרי בכהני, אף שהיה כהן בבית“.

הסברים למנהגו:

כיון שאינה חובה, ת”ח קודם לכהן: ובספר אמת ליעקב (או”ח סי תרסט) מביא מנהג דומה של רבי יעקב קמינצקי, וביאר כי קריאה זו אינה כקריאה רגילה, אלא כדי שלא יוציאו הס”ת רק עבור ריקודים, (כפי הטעם שכתב במקראי קדש). וכיון דאינו מעיקר התקנה לא חיישינן שמא אתי לאינצויי, ולכן ישראל יכול לעלות לכהן, ושפיר יש להקדים את הת”ח לכהן. ונראה כוונתו עפ”י מ”ש בביאור הגר”א (או”ח קלה ס”ד) דמעיקר הדין ישראל ת”ח קודם לכהן עם הארץ, ואפי’ אם הכהן ת”ח אך הישראל חכם גדול ממנו, ג”כ הישראל קודם, אלא שנהגו שלעולם כהן קודם ע”ש. וא”כ י”ל שהגר”א סובר דהמנהג להקדים הכהן אינו אלא כשהקריאה מדינא ולא ממנהגא.

כיון שאינה חובה כל הרוצה יבוא ויטול: ובתשובות והנהגות (ח”ב ש”כ) ביאר באו”א, שאינו משום שת”ח קודם, אלא כיוון שקריאה זו אינה חובה אלא כנדבה, כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ואין צריך לכבד כהן.

ובמועדים וזמנים (חלק ח עמ’ קג) הק’ ר”מ שטרנבוך מנ”ל להגר”א שהחיוב להקדים כהן מדין ‘וקדשתו’, הוא רק בקריאה דחיובא.

כל הכהנים והלוים, וישראל אחד: במקראי קדש הביא מנהג (הובא לעיל) שמעלים את כל הכהנים, וכהן אחד מברך ומוציא את כולם, וכן בלויים, ולשלישי עולה ישראל אחד.

חלק ו: הקדיש שלאחר הקריאה

ישנן דעות שונות בעניין הקדיש שלאחר הקריאה:

אין לומר קדיש: בשערי רחמים (על השערי אפרים שם, אות כז) דייק שהשערי אפרים ס”ל שאין לומר קדיש, מהא שלא הזכירו. וכן המנהג בחלק מהקהילות.

יש לומר קדיש: ה”משנה ברורה” (שם) מביא בשם “דרך החיים” (לבעל הנתיה”מ) שיש לומר קדיש, ואין לסמוך על הקדיש הנאמר לאחר “עלינו לשבח”, משום שיש כאן הפסק (הם ערכו את ההקפות מיד לאחר התפילה). אולם לא כתבו אם י”ל קדיש שלם או חצי קדיש.

חצי קדיש: בקצור שו”ע (סי’ קל”ח ס”ז), בסדור בית יעקב ליעב”ץ (עמ’ שסו ס”ק כה; מהוספה מאוחרת ולא מהיעב”ץ), והליקוטי מהרי”ח, כתבו שיש לומר חצי קדיש. וכן נהג רבי חיים קנייבסקי (אלא ארבע אמות סא, יד), וביאר שהקריאה אינה סיום התפילה, שהרי אומרים קדיש לאחר ‘עלינו לשבח’. ולכן דינה ככל קריאת התורה.

קדיש שלם: רבי ניסים קרליץ (שלמי תודה סוכות עמ’ תתקפ) הביא בשם רבי אליהו ברוך קמאי ראש הישיבה דמיר, שקריאה זו נחשבת לסיום התפילה, ולכן יש לומר קדיש שלם ללא אמירת “תתקבל”. וכן המנהג בישיבת פוניבז’.

חלק ז: מנהג ירושלים ומנהג הישיבה

מנהג ירושלים

רי”מ טוקצינסקי כתב שמנהג הפרושים דירושלים שאין קורין בתורה בליל שמחת תורה (לוח א”י; ארץ ישראל יב, יב; עיר הקדש והמקדש ח”ג, כה, יב). וכ”ה בתפלת דוד לאדר”ת (סי’ לז), ובהליכות אבן ישראל לרי”י פישר (לז, ז).

וכתב ר”ש דבליצקי, שלמרות שהפרושים מייסדי מנהגי ירושלים, היו מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו של הגר”א, שנהג לקרוא, ובדר”כ ייסדו המנהג כדעתו. זה אחד מהדברים שהושפעו ממנהג הספרדים בירושלים שלא לקרוא. אולם בשאר ערי הארץ גם רוב האשכנזים פרושים קוראים, וכן קראו בביהכנ”ס הגר”א בת”א (הקדמה לסדור אזור אליהו; סוף סדור תפלת אליהו; ישורון מא עמ’ ר; קצור הלכות המועדים סוכות כד, טו).

ובסוף לוח לא”י (אות י”ז) כתב שמנהג המתפללים בנוסח ספרד בירושלים לקרוא.

מנהג הישיבה

בשנים קדומות לא קראו בתורה בליל ש”ת לאחר ההקפות, וכמנהג ירושלים. והגר”ה זקס זצוק”ל הנהיג לקרוא.

בנוהג זה, אומרים את כל סדר הוצאת ספר התורה, ומעלים שלושה קרואים בפרשת “וזאת הברכה”. הקריאה נעשית בניגון של ש”ת, ולאחריה אומרים חצי קדיש בניגון סליחות, (בדומה לקריאות התורה בר”ה ויו”כ).

עם זאת, קריאה זו אינה נחשבת קריאה רישמית, ואף ראשי הישיבה אינם משתתפים בה, ולכן נוהגים בה השינויים הבאים:

לאחר ההקפות משיבים את כל הס”ת לארון הקודש, סוגרים את הארון, ופותחים אותו שוב כדי להוציא ס”ת אחד לקריאה (כיום מקפידים פחות על שלב סגירת הארון). ולא כפי הנהוג בשאר קהילות להשאיר מההקפות ס”ת אחד בחוץ וממנו לקרוא.

הגבאים האחראים לקריאה זו הם גבאי מניין הנץ בשבת, ולא גבאי בית המדרש.

כנסת ישראל

כנסת הבוגרים

Rabbi Not Found

קבלו ישירות למייל מאמרים חדשים, גיליונות תורניים ועדכוני תוכן מן הישיבה.

האתר בהרצה