יסוד הדין ומחלוקת הראשונים

איתא בגמ’ (ברכות ד, ב; ט, ב) שיש לסמוך גאולה לתפילה, ונחלקו רבותינו אם יש לענות “אמן” אחר ברכת “גאל ישראל”, או דהוה הפסק.

א. דעת הרא”ש: (ברכות פ”ז, י) שיש לענות “אמן”, בין אחר ברכת הש”ץ ובין אחר ברכת עצמו. דכיון שצריך לאמרו אין בזה הפסק. וגם אין לחשוש משום עניית אמן אחר ברכת עצמו, כיון שבסיום סדר של ברכות אין לחשוש בזה. (וביאר הב”ח בסי’ סו שאפילו להסוברים שאין עונים אמן אחר ברכות עצמו אלא אחר שתים או שלש ברכות, כאן עונים כיון שברכה זו היא לאחר ברכות ק”ש).

ב. דעת הרמב”ם: (הל’ ברכות א, יח; לפי ביאור הב”י סי’ סו) דאחר ברכת הש”ץ עונה אמן ואחר ברכת עצמו אינו עונה (דלדידיה אינה סיום סדר ברכות ‘יוצר’, אלא סיום ברכה אחת שאחר ק”ש).

ג. דעת הזוהר: (ח”א קלה, ב; רה, ב) שאין לענות “אמן” כלל, אחר ברכת עצמו ואחר ברכת הש”ץ, משום דהוה הפסק, וכך הורה המגיד לבית יוסף (מגיד מישרים, משלי כ”ג).

והשו”ע (סו, ז; קיא, א) פסק כהזוהר, שאין לענות כלל אמן, וביאר הב”י (סו) שאי”ז משום עניית אמן אחר ברכת עצמו, אלא כדי לסמוך גאולה לתפלה. והרמ”א (שם) פסק שאחר ברכת הש”ץ עונה, אך אחר ברכת עצמו לא (דס”ל שאין עונים אמן אחר ברכת עצמו, כמ”ש בסי’ רטו, א).

דעת הגר”א

בשיטת הגר”א, ישנן שתי גרסאות: ב”מעשה רב” (לה) בגרסה המקובלת מכתבי תלמידו רבי סעדיה כתוב: “יש לענות אמן כששומע הברכה אפילו אחר יוצר אור, באיזה אמן שירצה. חוץ לאחר שפתח בשירה חדשה“. ומשמע שאין לענות אף ל’גאל ישראל’ דאל”כ היה לו לחלק. ומאידך הובאה גרסה בשם בעל פאת השולחן (בתוספת מעשה רב): “אפילו לאחר שפתח שירה חדשה“, משמע שיש לענות אמן כששומע מהש”ץ.

סמיכת גאולה לתפילה בשבת

הגהות אשר”י והמהרי”ל (הלכות ר”ה; הובאו ברמ”א קיא, א) סוברים שאין חיוב סמיכת גאולה לתפילה בשבת. וביאר הבאר הגולה (בסי’ קיא; ועיין בפמ”ג שם א”א סק”ג) שסמיכת גאולה לתפילה נלמד מדכתיב “יענך ה’ ביום צרה” וסמיך ליה “יהיו לרצון אמרי פי וכו’ וגואלי”, ושבת לאו זמן צרה.

והרמ”א פסק: שטוב להחמיר ולסמוך גאולה לתפילה אף בשבת, אלא”כ במקום שצריך לכך (כגון לענות אמן אחר גאל ישראל, או אמן יהא שמיה רבא, וקדושה, וברכו. משנ”ב שם סק”ט).

אולם דעת הב”י: (סי’ קיא, וגם בשו”ע לא חילק) שאין חילוק, ובין חול, בשבת, או ביו”ט, יש לסמוך גאולה לתפלה. דהחיוב הוא מדרבנן, והאי קרא סמך בעלמא.

סמיכת גאולה לתפילה ביו”ט

אולם ביום טוב לכו”ע יש לסמוך גאולה לתפילה, ונאמרו ג’ טעמים בחילוק בין שבת ליו”ט:

א. דרכי משה (סק”א הובא במשנ”ב קיא, ח): מפני שיו”ט חל בימות החול, שמהותם “יום צרה”.

ב. לבוש: עיקר הברכה על גאולת מצרים, ושם בימות החול עבדו בפרך והוו “ימי צרה”, ובשבת שבתו.

ג. באר הגולה: מפני שיו”ט הם ימי דין (ר”ה טז, א) דהיינו “יום צרה”.

וכתב ב”תהלה לדוד” (שם) שנפקא מינה ביו”ט שחל בשבת – לבאר הגולה צריך לסמוך, ולשאר הטעמים אין צורך.

עצות האחרונים

והנה: אף שלפי הרמ”א יש לענות אמן אחר גאל ישראל, רבים חששו לדעת הזוהר והשו”ע שלא לענות כדי לסמוך גאולה לתפילה. משום כך הציעו האחרונים כמה דרכים לצאת ידי שתי השיטות:

א. המג”א (סו, יא): שהמדקדקים ממתינים ב’צור ישראל’ או ב’שירה חדשה’ ועונים אמן, וממשיכים וסומכים גאולה לתפילה. והמ”ב (שם ס”ק לה) כתב בשם כל האחרונים שלא יפה הם עושים, שהרי הוא באמצע ‘אמת ויציב’, ועוד דלכתחילה ראוי להתחיל תפילת שמו”ע עם הש”ץ בשוה.

ב. מג”א (שם, הובא במשנ”ב שם שכן ראוי): לסיים הברכה יחד עם הש”ץ.

ג. לבושי שרד (שם ד”ה עיין סי’ נט; הובא במשנ”ב שם): להתחיל “ה’ שפתי תפתח” לפני סיום הש״ץ, ובכך להימנע מאמירת אמן.

ד. פתרון נפוץ: שהש”ץ אומר גאל ישראל בלחש. ולא מצאנו עצה זו באחרונים, מלבד בספר חתן סופר (ח”ב שער התפילה סוף סי’ י). ובאשל אברהם מבוטאטש (סו) כתב לסיים בלחש מ”צור ישראל” מטעם אחר.

דעת הפוסקים האחרונים

דעת רש”ז אויערבאך לסיים יחד עם הש”ץ בקול, ומזה שלא הזכירו האחרונים שהש”ץ יסיים בלחש, משמע שאין נכון לעשות כן (הליכות שלמה פ”ז סי”ח ובהערות שם). וכן דעת שו”ת עדות לישראל לרי”א הענקין זצ”ל (עמ’ קנ”ד). ור”ש וואזנר (קובץ מבית לוי ח”ו עמ’ כד הע’ י) כתב שאי”ז כבוד הברכה, ולא היה נח לרבותיו וגדולי ישראל שיעשו כך, וכ”ד ר”י קמינצקי (אמת ליעקב שו”ע ס”ו הע’ 93), ורי”ש אלישיב (אליבא דהלכתא יג עמ’ ב), ורח”פ שיינברג (עיוני הלכות ח”א עמ’ רפ), ור”ש דבליצקי (בית אהרן וישראל אלול תשמ”ח), ור”מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח”א סי’ ק”ה). ולא מצינו כיום מי שמחלק בין שבת לחול.

אולם ר”ח קנייבסקי כתב שמנהג יפה לסיים גאל ישראל בלחש, והעידו שכך נהגו בבית מדרשו של החזו”א (ר”ח קנייבסקי ‘דעת נוטה’ עמ’ ש; ר”נ קרליץ ‘עיוני הלכות’ עמ’ רפד), אמנם אי”ז הוכחה ודאית על דעת החזו”א עצמו (ראה דברי ר”מ גריינמן בעיוני הלכות שם).

מנהג קהילות וישיבות ליטא

רי״מ פיינשטיין חתן הגרי״ז מבריסק העיד (עיוני הלכות שם) שבכל קהילות וישיבות ליטא – מתנגדים וחסידים, נהגו לסיים בלחש את תיבות “גאל ישראל” או רק תיבת “ישראל”. וכך ראה בישיבות סלוצק (אצל הגרא”ז מלצר והגר”א קוטלר), ומיר, ואצל דודו הגר״מ פיינשטיין. וכן העיד (שם) על מנהג ישיבת לומז’א דליטא רבי רפאל יצחק וסרמן. וכן העיד על מנהג הישיבות רבי אייזיק אוזבנד ראש ישיבת טלז בקליבלנד (‘הפרדס’ אייר תשל”ד), וביאר שפסקו כהשו”ע מפני שהגר”א במעשה רב (לה) פסק כמוהו. וגם בעל התורה תמימה (בנו של הערוך השולחן – ברוך שאמר ח”ג, קיב) העיד שכך נהגו במקומו כל החזנים.

מנהג הישיבה

הש”ץ מסיים בקול “גאל” ואומר “ישראל” בלחש בכל הימים, וכמנהג ישיבות ליטא מקדמת דנא.

כנסת ישראל

כנסת הבוגרים

Post Not Found

האתר בהרצה