המסע נולד מתוך רצון לגעת בשורש. לעמוד במקום עצמו, לחוש את האוויר, את האבנים, את הדופק הפנימי שממנו צמחה אסכולת בית היוצר הסלבודקאי.

רגע שנצרב בעת הכניסה לציון הגאון מווילנא. האווירה היתה של חרדת קודש ממש. מאות קוויטלעך נמסרו מבני הקהילה שנותרו בארץ, להניחם במקום הקדוש. באחד הרגעים, בעוד גבאי המקום הרב אריה רביץ מסדר את הפתקים, נשמט אחד מהם ונפתח מאליו עם נפילתו. מבלי שביקש לעיין, נגלו לעיניו מילותיו הראשונות, בקשתו של ילד כתובה בכתב ילדותי, מפוזר אך תמים: “שאזכה להבין תוספות מוקשה שלא הצלחתי להבין בכיתה”. ר’ אריה סגר את הפתק ביראת כבוד והניחו במקומו, אך אותה שורה קצרה העבירה צמרמורת של תמימות בוערת ומחויבות עמוקה.

ההרגשה הייתה שאם ילד בפתח תקווה של שנת 2023 עוד תולה את תקוותיו באורו של הגר”א, הרי שהשלשלת חיה וקיימת, והמעיין העתיק מוסיף לנבוע גם בדורנו.

ובקשר לבנין הישיבה – הבניין הגדול עצמו כמעט שלא שימש בפועל את הישיבה. שבוע בלבד לאחר חנוכתו פלשו הרוסים לקובנה ואסרו על קיומם של מוסדות תורה. ואף על פי כן, עצם העמידה מול בניין הישיבה, הידיעה שכאן התעצבה האסכולה הגדולה של “גדלות האדם” מטלטלת את הלב.

המראה של הצריחים משני צדי הבניין מעורר השתאות. הם מעניקים למבנה צורה המזכירה ספר תורה פתוח עם שני עצי חיים. אף העירו כי האי־סימטריה שבין שני ה“עצי חיים” כשצד ימין צר יותר מצד שמאל, אינה יד המקרה; יש בה כעין רמז סמוי שהאדם לעולם איננו עומד במקום, אלא נקרא תמיד לשאוף, כביכול מכוון הבניין אל “בראשית”, אל נקודת ההתחלה שממנה צומחת כל התחדשות.

ההתרגשות הייתה עצומה. אך בתוך ההתפעמות חידד מורינו ראש הישיבה כי אין העיקר בעצים ובאבנים. עיקרה של סלבודקא אינו במבנה מרשים ככל שיהיה אלא במה שממשיך לפעום עד היום: הרוח, הדרך והשאיפה לגדלות.

כנסת ישראל

כנסת הבוגרים

האתר בהרצה