השקט לא נמשך זמן רב, ובשנים תרס”ד-תרס”ה (1904-1905), במקביל לפרוץ המהפכה הרוסית, התלקח מרד פנימי נוסף. תלמידים שנשבו בקסמי התנועות שבחוץ חיברו כתבי פלסתר, השליכו ספרי מוסר לבור שופכין, ואף איימו על הסבא ברצח אם לא יתפטר.

חרף הפצרות תומכיו לפעול בתקיפות, נהג הסבא בוותרנות מפליגה וביד רכה. באחת התקריות הישיר מבטו אל ראש המורדים ואמר לו בעצב: “ראה מה שיצא ממך…”, הדברים ריפו את ידי המהפכן והוא עזב את המקום. עם דעיכת המהפכה שכך המשבר, והישיבה נכנסה לתור הזהב שלה (תרס”ה-תרע”ד) וגדלה לכ-450 תלמידים.

תלאות המלחמה והשיבה לסלבודקא

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) והטלת פקודת הגירוש על היהודים, נאלצה הישיבה לעקור. הסבא, ששהה בגרמניה לצורכי רפואה, נעצר כנתין רוסי למשך כחצי שנה, ולאחר שחרורו הצטרף לרבני הישיבה במינסק.

עם התקרבות חזית המלחמה, נדדו בני הישיבה דרומה לקרמנצ’וג שבאוקראינה, שם שהו במשך חמש שנים תחת רעב, סכנת נפשות וחילופי שלטון תכופים. רק בסוף שנת תר”פ (1920) עלה בידם לשוב בקרונות רכבת מיוחדים לסלבודקא.

בתקופת היעדרם, פעלה במבנה הישיבה בסלבודקא ישיבה חלופית בראשות רבי ירוחם ליבוביץ’ (לימים המשגיח ממיר) ורבי ברוך יהושע הלוי הורביץ (גיסו של הגרמ”מ אפשטיין). עם חזרת הגולים, פינה רבי ירוחם את מקומו מרצון, והישיבה החלופית התאחדה עם הישיבה השבה. לאחר האיחוד הגיעה הישיבה לשיא פריחתה, והיא מנתה כ-500 בחורים. באותה תקופה מיועדת, הקים הסבא מוסדות מכינה וישיבות קטנות (“אור ישראל” ו”אבן ישראל”), ואף חידש את פעילותו של “כולל בית ישראל”.

העתקת הישיבה לחברון בארץ הקודש

בשנת תרפ”ד (1924) מול גזירות השלטונות הליטאיים שחייבו הכנסת לימודי חול או גיוס לצבא, סירב הסבא לכל פשרה וקיבל החלטה נועזת: להעתיק את הישיבה לארץ ישראל-שאיפה ישנה שקיבל על עצמו בכל ערב יום כפור החל מתרע”ג (1913).

מאלול תרפ”ד החלה נהירת הבחורים לחברון, בעוד הסבא נשאר חצי שנה לבסס את הסניף בליטא בראשות חתנו רבי אייזיק שר זצ”ל. והגיע לחברון בכ”ה בסיוון תרפ”ה (1925).

בארץ חידש נעוריו, ושינה מעט את קו החינוך למידת “נועם” – על פי מאמר חז”ל שחכמי ארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה. הוא המשיל את ארץ ישראל לארון קודש ענק שכל היושב בה שרוי בקדושה מתמדת. הוא יצא מד’ אמותיו והפך למנהיג ציבורי שגדולי תורה נהרו להתייעץ עמו, וחרף זקנתו וחולשתו השקיע בישיבה את כל מרצו ודמו ושיחותיו התרוממו לגבהים.

ימי המחלה וההסתלקות לגנזי מרומים

שנותיו האחרונות היו רצופות ייסורים. בסוכות תרפ”ו שכל את בנו האהוב, מראשי הישיבה, הגאון רבי משה פינקל זצ”ל שבו תלה תקוות מרובות כממשיך דרכו בהנהגת הישיבה. חרף השבר, הפעים באיפוקו ובקבלת הדין, והמשיך בסדרי הישיבה כאילו לא אירע דבר.

בשל האקלים בחברון שהזיק לבריאותו, נאלץ לעבור בקיץ תרפ”ו (1926) לתל אביב. שם כינס את תלמידיו, נשא שיחות מוסר, ועורר על פתיחת כולל אברכים מיוחד שלימים הפך למוסד המפורסם “היכל התלמוד”. כדי לחזק את הישיבה מינה למשגיח בישיבה בחברון את תלמידו רבי יהודה לייב חסמן זצ”ל.

בערב יום כיפור תרפ”ז (1926), עם הכנסת ספר תורה לישיבה לעילוי נשמת בנו, מסר הסבא את שיחתו האחרונה בחברון. מיד לאחר סוכות לקה באירוע מוחי קשה, והועבר בפקודת הרופאים למלון ורשבסקי בירושלים, שם שכב ארבעה חודשים במיעוט דיבור ובמחשבות עמוקות, כשאליו מתלווים עשרה בחורים מובחרים שקיימו במקום סדרי לימוד ותפילה. נפטר בכ”ט בשבט תרפ”ז (1927) ולאחר הלוויה המונית נטמן בהר הזיתים בחלקת הנביאים לצד בנו רבי משה.

צניעות מוחלטת בתוך הפרסום וחיי הפרישות

חרף היותו מייסד הישיבה, סירב לשאת שום תפקיד רשמי, מעולם לא חתם על מכתביה הרשמיים, ובמכתביו הפרטיים חתם בשם הצופן “הצפן”. במשך עשרות שנים התגורר בגפו באכסניות זולות ובחדרים משותפים עם תלמידים, בעוד רעייתו מכלכלת את הבית מחנות קטנה בקלם. חדר מגוריו בבניין הישיבה היה דל להחריד, נחלק לשניים על ידי תנור לבנים, ללא שום רהיט מותרות ואף ללא סט ש”ס שלם. הוא הקפיד על נקיות כפיים מוחלטת מכספי הישיבה, ונסע לקבל פסק הלכה מדויק מרבי חיים מבריסק כמה מותר לו ליטול לפרנסתו המינימלית, ומאידך, בגדיו היו תמיד הדורים ומצוחצחים כבגדי אציל.

“רבי נתן צבי יוצר אנשים”

הסבא ניחן בטביעת עין חדה ובכישרון אבחון נפשי מופלא, שבאמצעותם התאים לכל בחור מסלול רוחני מדויק. הוא מסר את נפשו על תלמידיו, פעל למענם יומם וליל, ולעיתים קרובות צם ובכה להצלחתם.

מרן בעל “החפץ חיים” זצוק”ל העיד על גדולתו ואמר: “אנחנו מקבלים תלמידים נאמנים ומגדלים אותם לתורה ויראת שמים, ואילו רבי נתן צבי מקבל גם תלמידים מקולקלים ומהפכם ללמדנים ויראים”.

בהזדמנות אחרת אמר החפץ חיים: “אני מחבר ספרים, ואילו רבי נתן צבי יוצר אנשים”.

כשנשאל פעם על ידי משכילי הדור מהי מטרת ישיבתו, השיב להם בלשון קצרה באידיש: “מען זאל זיין קלוג און גוט” (שיהיו חכמים וטובים), עוד אמר: שמטרתו להפוך טיפשים לחכמים, בורים ללמדנים, ומושחתים לאצילים.

יסודות השיטה המוסרית – “גדלות האדם”

בניגוד למשמעת הברזל ושבירת המידות ותיקונם של קלם, או לדיבורי יראת העונש של חלק מבעלי המוסר, סבר הסבא כי בדורות הללו אין לעורר את נפש הצעירים באמצעות יראת העונש או הדגשת שפלות האדם. חלף זאת, פיתח והוביל את שיטתו המפורסמת המושתתת על יסוד “גדלות האדם”.

לפי שיטה זו, האדם הוא יצור נשגב ונזר הבריאה, ומתוך הכרת ערך עצמו וחשיבותו הכבירה, מגיעה תביעה עצמית עצומה שאינה מאפשרת לו לחטוא, לנהוג בקטנות מוחין או לזלזל בזמנו. כחלק מכך הקפידו בסלבודקא על הופעה מכובדת ובגדים נאים כבני מלכים.

יסודות נוספים היו יחסי חברות, הארת פנים, שמחת חיים ושמירה על מורל גבוה באמצעים שונים, כגון בשירת ניגונים מסורתיים באסיפות תלמידים. דרך זו נשענה על פגישה של רבי נתן צבי הצעיר עם מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט, בה ביקש להיוועץ עמו על דרך החינוך הראויה לדורות אלו. רבי ישראל השיב לו בלשון הכתוב: “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”. צו תמציתי זה נחקק בלבבו של הסבא, הפך לבריח התיכון של שיטת סלבודקא, וקומם רבבות תלמידים לגדלות בתורה וביראה.

אדריכל עולם התורה והישיבות

השפעתו של הסבא חרגה הרחק מעבר לכתלי ישיבתו. ביוזמתו נפרשה רשת ישיבות ענפה בכל רחבי תחום המושב ברוסיה (סלוצק, סטוצ’ין, לודז’ וטלז התנהלו כתת-סניפים, ומוסדות כמיר, ראדין, וולוז’ין, לומז’ה וגרודנא נתמכו על ידו באופן קבוע). ביתו הפך למרכז העצבים של התנועה התורנית, שם כיוון והכריע מי ירביץ תורה בכל משרה, אילו עמדות חינוכיות יש לנקוט, ומי יכהן ברבנות הקהילות, כפי שהעיד תלמידו מרן הגרא”מ שך זצ”ל, הוא היה ה”מרא דשמעתתא” של תבנית וצורת הישיבות בדורנו.

עבודה פנימית בהסתר וגאונותו הנסתרת

לצד עבודתו בישיבה, נהג להסתגר לצורך חשבון נפש ועבודה מוסרית, כפי שחשפו פנקסי ה’קבלות’ שלו שנמצאו לימים. הוא פעל בהסתר ובצניעות בתוך הפרסום, ורבים מתושבי סלבודקא כלל לא הכירוהו והוא אף לא הופיע בתמונת המחזור הראשונה של הישיבה בתרע”ד (1914), אלא רק בזו של תרפ”ב (1922).

הסבא הסתיר גם את למדנותו העצומה, ורק מעטים ידעו על גאונותו המבריקה וישרות הבנתו, ובפרט בחלק ‘אורח חיים’. הגרמ”מ אפשטיין העיד עליו שהוא בקיא בש”ס עם פירוש הרא”ש, ומלבד זאת הפליא בבקיאותו בספרי התנ”ך, מפרשיהם ואגדות חז”ל.

מעמד השיחה: חוויה מרוממת של להט ונפש

מעמד השיחה הכללית, שנמסרה פעמיים בשבוע ובחודש אלול אף יותר, היה חוויה נשגבת ורבת רושם. מאות בחורים הצטופפו בדוחק וטיפסו על ספסלים וסטנדרים כדי לקלוט כל הגה, עד שנקבע נוהל בטיחותי שבו תליית פתק אזהרה על לוח המודעות היוותה סימן לקיומה של שיחה באותו ערב.

הסבא היה מחונן ברגש סוער ופניו היו משתלהבות בעיקר לילות שבת מתוך התלהבות הקודש, אך סגנון דיבורו היה ייחודי: הוא השמיע את דבריו בלחישה, במילים קצרות ובמשפטים קטועים, ושילב בהם שתיקות ארוכות שהרעידו את הלבבות. את עיקר זמנו הקדיש לשיחות אישיות פנים אל פנים על בסיס האיזון של “שמאל דוחה וימין מקרבת”.

משפחתו

בנו, הגאון רבי משה פינקל: מראשי ישיבת “כנסת ישראל” בחברון, חתנו של מרן רבי משה מרדכי אפשטיין.

בנו, הגאון רבי אברהם שמואל פינקל: משגיח בישיבת “כנסת ישראל” בחברון, חתנו של הגאון רבי יהודה החנוכי, רבה של טשכנובצי.

בנו, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל: ראש ישיבת מיר, חתנו של הגאון רבי אליהו ברוך קמאי.

בתו גוטל: אשת הגאון רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלובודקה.

בתו שרה ליבא: אשת הגאון רבי שלמה יהודה לייב פלצ’ינסקי, רב בדווינסק.

בת נוספת: הייתה מאורסת לגאון רבי נפתלי טרופ, ונסתלקה לבית עולמה בטרם נישאו.

בנו ראובן: למד בישיבת סלבודקא, היגר לארצות הברית.

רשימת הרבנים

כנסת ישראל

כנסת הבוגרים

Rabbi Not Found

האתר בהרצה